פסק-דין בתיק ע"ר 57242-05-11

לפני ערעור על החלטת רשם אשר דחתה את בקשתה של התובעת למתן פטור מאגרת בית המשפט.

רקע עובדתי:

1.         ביום 9.2.11 פירסם העיתונאי גד ליאור, הוא הנתבע 1,  בעיתון ידיעות אחרונות, הנתבע 2, כתבה שכותרתה: "בעקבות ויכוח בין שתי עובדות: שוטרים הוזעקו לבניין בנק ישראל בירושלים". בגוף הכתבה נכתב כי:

" בעקבות ויכוח קולני בין עובדת בכירה למזכירה המועסקת בבנק זה תשעה חודשים, הזעיק מנכ"ל בנק ישראל, חזי כאלו, את המשטרה והמזכירה הוצאה באזיקים. המזכירה טוענת כי הממונה איימה עליה שלא תיגע בדואר שלה.... לפי גירסת הנהלת בנק ישראל, העובדת נתפסה שלשום על ידי עובדים בבנק כשהיא שוהה במשרד של מנהל יחידת הלוגיסטיקה... לדברי הנהלת הבנק היא נטלה מפתח לחדרו של גפן ונכנסה לחדר ללא אישור.

בעקבות זאת הודיעה הנהלת הבנק לעובדת הזמנית שלא להגיע עוד לעבודה בבנק ישראל עד לכניסת פיטוריה לתוקף בעוד חודש. העובד סירבה, הגיעה אתמול לעבודתה ומשהודיעה שלא תעזור את הבניין מרצונה, נקראה המשטרה ועצרה אותה, כך טוענים בבנק".

2.         שמה של התובעת לא הוזכר בכתבה, אך אין חולק כי התובעת היא אותה עובדת .

3.         בעקבות הפרסום הגישה התובעת תביעה כנגד שני הנתבעים וזאת על יסוד עוולת לשון הרע. התובעת טוענת כי היא אכן הוצאה באזיקים מבנק ישראל, אך זאת בשל תלונת שווא. לטענתה, היא קיבלה הודעה מוקדמת על פיטוריה, אך הגישה בקשה למתן צו מניעה כנגד פיטוריה, ועל כן המשיכה להגיע לעבודה כסדרה. במסגרת עבודתה היא נדרשת גם להיכנס לחדרו של מנהל הלוגיסטיקה, וכאשר קב"ט בנק ישראל הזעיק את המשטרה, בטענה שהיא מסיגה גבול היתה זו טענת שווא. התובעת מלינה על כך שנטען כי היא התווכחה עם עובדת אחרת, שעה שבאותו יום לא היה ויכוח כאמור, ואף טוענת שהיה על הנתבעים לקבל את תגובתה בטרם פרסום הכתבה ולציין שמתנהלים הליכים משפטיים בבית הדין לעבודה בעניינה.

4.         התובעת טוענת כי היא זכאית לפיצויי ללא הוכחת נזק בגובה 100,000 ש"ח ונוכח הפגיעה הקשה בשמה הטוב והנזקים הממונים שנגרמו לה לפיצוי כולל בסך של 1,000,000 ש"ח.

5.         עם הגשת התביעה הגישה התובעת גם בקשה לפטור מאגרה. בבקשה טענה התובעת בדבר מצבה הכלכלי הקשה, והפנתה להחלטות של בית הדין לעבודה, והחלטה בתיק אחר בבית משפט זה בהן נקבע כי היא זכאית לפטור מאגרה.

6.         כב' הרשם בן שלו דחה את הבקשה לפטור וקבע כדלקמן:

"... החלטה קודמת הפוטרת את המבקשת מתשלום האגרה, אמנם מהווה ראיה לכאורה... אולם זו כאמור הינה ראיה לכאורה בלבד, ואין בה, בהכרח, כדי לשמש ראיה מכרעת. לעניינו כטענת הנתבעות עסקינן בתובעת אשר מתגוררת בדירה שבבעלות ו..... לא צורפה כל אסמכתא הימנה ניתן ללמוד על שוויו המוערך של הנכס שבבעלותה וכפועל יוצא על התועלת שיכולה לצמוח כתוצאה משעבודו לשם גיוס סכום האגרה. המבקשת אף אל הבהירה בתצהירה האם אמנם התאגיד הבנקאי איננו מסכים ליתן לה הלוואה נוספת לשם תשלום האגרה או האם פנתה לקבלת הסמכתו לשם פניה לתאגיד אחר....

זאת ועוד התנאי השני הנדרש הוא כי ההליך מגלה על פניו עילה. בחינת עילת התביעה נלמדת מכתב התביעה את היסוד להגשתה (היינו הפרסום הנטען) הרי שמעיון בכתב התביעה וצרופותיו עולה תהייה לא פשוטה באשר לסכום שנתבע במסגרתה. זאת, שעה שאין ניתן ללמוד מכתב התביעה דבר באשר לנזק שלפי הנטען נגרם בפועל לתובעת ועל האופן שבו הוא הוערך בכתב התביעה... ".

8.         על החלטה זו מערערת התובעת.

נימוקי הערעור:

9.         כב' הרשם טעה כאשר קבע שהתובעת לא הוכיחה את חוסר יכולתה הכלכלית וזאת נוכח החלטות של בתי משפט אחרים אשר פטרו את התובעת מאגרה.

10.        הרשם התעלם מתגובת המדינה אשר הודיעה כי היא לא מתנגדת למתן הפטור.

11.        לתובעת עילת תביעה טובה מאוד, קל וחומר שעה שגם בתביעתה כנגד משטרת ישראל, בגין מעצרה היא קיבלה פטור מאגרה.

12.        הנתבעים תומכים בהחלטת הרשם מנימוקיה. מדינת ישראל הודיעה כי היא לא הסכימה למתן הפטור אלא הודיעה שאין היא צד להליך. לעניין הערעור מדינת ישראל הודיעה כי היא תומכת בהחלטת הרשם, ומפנה גם לכך שהתובעת מיוצגת בהליך על ידי עורך דין פרטי, דבר שגם בו יש כדי להעיד על יכולתה הכלכלית. 

ההליכים בערעור: